Berlin Fashion Week 2011

It has been far too long since I committed the cardinal sin of writing to my imaginary crowd... but the one true perk of being amidst an imaginary crowd this there capability

to be pleasantly forgiving to my verbal absence.

I write you today about my fashionable adventures from across the sea, in the land of punctuality and phallic looking dishes... Germany.

Up to  last week I was, admittedly, a Fashion week virgin... new to this whole world of super models, hair and make-up and all on a profoundly professional level.

Last week I got a sneak peek into the exciting, glamorous and uber- fabulous world of Fashion week.

Soon to come the untold tails of 'Stellandme take Berlin Fashion Week by the golden Horns'.

Till then, I leave you in the trust hands of a behind the scenes video of Eva & Bernard ( a magnificent brand that was super nice to let me be apart of their special day

and get to experience for the first time what fashion week is really like).

Till the full story will be published, I suggest to take up nail- biting, because this one's going to be one anticipatory story.

Stellandme

שנה לשנה

"כל יום מישהו חוגג שנה למשהו...שנה על זה שחדלו את ההרגל המגונה של עישון. שנה בדירה שפעם הייתה חדשה. שנה עם מישהו. שנה בלי מישהו.

כל יום זה יום זיכרון למשהו שקרה, למשהו שנמחק, למשהו שנוסף, למשהו שכואב יותר, או משהו שכואב אולי קצת פחות.

כל יום מזכיר משהו, כל מראה הופך לגלויה של נוסטלגיה דביקה, או רגש שחזר לבקר בלי שאפילו הזמנו אותו.

מתי זה הפך להיות שאפשר למדוד הכל? אם לא במ"מ או ס"מ, ליטר או ק"ג.... אז בסקלות של מאחד עד עשר... עצבים אפשר למדוד פתאום לפי בדלי סיגריות או כוסות צ'ייסרים ריקים.

אושר אפשר פתאום למדוד לפי כמות הלייקים על איזה פוסט טיפשי בוול שלנו. עצב לפי מספר שקיות הקניות שעשינו, רק כי בא לנו לבדוק את גבולות כרטיס האשראי שלנו. פתאום אפשר למדוד הכל וכלום.

פתאום ללכת לבד ברחוב דורש את הפס קול שלו, האזניות מבודדות את הכל, ושלטים וגרפיטי על הקירות הפוכים מהר מאד לקרדיטים של סוף סרט.

כל פעם שחוגגים שנה למשהו זה בלתי נתפס איך כבר שנה עברה, כמה זה עבר מהר ובעצם מרגיש כאילו לא עבר כלום, כמה קרה ושום דבר לא השתנה.

ההצהרות האין סופיות על כמה השתנו, אבל בעצם אף אחד אף פעם לא ממש משתנה, ואולי זה יותר מכל מה שאנחנו חוגגים כל יום על שנה שעברה-  

איך שעם כל הרצון שקיים בתוכנו, אנחנו אותם אנשים עם אותם הרגשות, חששות, חרדות, שמחות וחיוך טיפשי, רק שנה אחת אחרי הפעם הקודמת."

חולה מדומה...

הראשון לפברואר.... איך כבר הגענו לפה?

לפני שנייה עוד הזענו מהמחשבה לצאת החוצה לחום הדוחה של תל- אביב, ופתאום פברואר ואשכרה קצת קר לי.

עברנו את חגיגות השנה החדשה (בערך) וכולם חולים סביבי. אני לא מדברת על חולי נפשי, כי זה חלק מהיום יום ולא כל כך מצריך תיעוד מילולי.

אני מדברת על חולי פיזי.... כולם ללא יוצא מן הכלל חולים, אף אחד לא מוגן- כל אחד יכול להיות הקורבן הבא...

אני הייתי השבוע הקורבן, ועוד איזה! 

אני לא 'חולה' כל כך טובה... אני מתחילה לרחם על עצמי בצורה שלא מכבדת אף צל של פרופורציה, אני נהיית אומללה בצורה קיצונית ודורשת

שיהיה לידי בן אדם נוסף, אחרת אין מצב שאשרוד את החולי ה"נוראי" שתקף אותי.

עכשיו זה לא אומר שלא הייתי באמת חולה, הייתי ועוד איך הייתי. אבל יש לי נטייה להיכנס לזה עם כל הלב, עד שזה משתפר ואז אני יוצאת מזה תוך שנייה.

שלשום הייתי חולה, ויש מצב שירדתי 10 קילו במספר שעות רק מהרעידות, הזעות וכל שאר תופעות הלוואי הקסומות שנלוו לסיפור הזה שהשתיקה יפה להם.

בשיא החולי, שאתה חושב שאין- זהו- הלך עליך, אתה מתחיל לעשות עם עצמך שיחות של "הייתי עושה עכשיו 100 כפולות גב לגב בעבודה רק כדי להיות בריאה"

ועד כל מיני יציאות שהחום הגבוה משפיע עליהם, וברגע שאתה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב זה יורד דרסטית ל "למה בכלל לעשות כפולות גב לגב, אני מוכנה להגיע למשמרת רק כדי לא להרגיש ככה".

שלשום הייתי אפורה. לא שבדרך כלל צבע הגוף שלי לא כזה שונה, לבן שקוף שכזה. אבל שלשום הייתי אפורה- נבהלתי.... זה לא היה מראה כל כך מרגיע-

ואם היה לי ספק שמשהו לא בסדר, ברגע שפגשתי את ההשתקפות שלי במראה באמצע ריצה לשירותים- אז נפל האסימון שאני לא בסדר.

יש לי פחד נוראי מלהקיא. לא יכולה להתמודד עם זה. לא עם הקאות ולא בחילות. מוכנה לשלם מזומן לשטן בכבודו ובעצמו כדי לא לחוש את הבחילות וההקאות. עד כדי כך.

שלשלום הייתה לי בחילה... אז זה הפך את מצב האומללות שלי לפי 100 יותר גרועה. נעלתי את הלסתות ולא הסכמתי לדבר מהחשש שאם רק אפתח את הפה

כל ההיסטוריה של הקיבה שלי מהיומיים האחרונים יבואו לתת לי הרצאה גרפית. 

שיש לי בחילות אני הכי אומללה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, ותמיד יש לי כדורים הומאופתיים בתיק שרק מהמחשבה שהם שם עוזר לי, כי הם  בפני עצמם זה בדיחה בצנצנת.

יש כל מיני תרופות סבתא וסודו תאוריות למה עוזר לבחילות. ג'ינג'ר למשל נורא פופולרי, כולם נורא מאמינים וממליצים.... אז שתיתי תה עם ג'ינג'ר שאחותי הגדולה הכינה לי...

שתיתי וקיוויתי לא להקיא על הרצפה היפה  שלי... לא נראה לי שזה עזר. אני לא בטוחה מה כן עזר בסוף להפיג את הבחילה הנוראית- אבל היא עברה

וברגע שזה עבר - הרגשתי בעניים- החיים שלי חזרו להיות יפים! מלבד לריצות לשירותים כל כמה זמן.... אבל ניחה- אין בחילות- אין דאגות!

אז עברו יומיים מאז אותו יום פיכסה, ואני חשה בטוב- ורק מקווה שיעבור מספיק זמן עד הפעם הבאה שאצטרך לרחם על עצמי ולנסות לא להקיא למרות שהגוף ממש דורש את זה.

יש איזה דרך רפואית פשוט להיפטר מהאפקט הזה. להסיר משהו בגוף שמונע בחילות והקאות? להשתיל שם משהו? ששום דבר לא עולה, רק יורד?

אולי אחרי שימצאו את התרופות למחלות קצת יותר קשות וחשובות, יחשבו לפתור עבורי את הסוגיה הזו, כדי שאוכל להיות חולה קצת יותר שמחה פעם הבאה שפוקדת עליי השפעת השנתית.

שנה חדשה התחילה... והשאלה אם משהו השתנה...?

זה כמו שחוגגים יום הולדת ושואלים אם אנחנו מרגישים אחרת... זה כמו לעבור את הגבול לארץ אחרת והגבול באמצע הרחוב- ואם אתה לא שם לב לשלט הקטן וחגיגי, אז אין לך

בעצם מושג שעברת לצד השני... אולי בגלל זה יש את כל ה"שפיל" של חצות, זיקוקים, נישוקים והשמלץ המיותר הזה.

אצלנו היהודים בכלל שמח. יש לנו שנה חדשה אחת שאנחנו חוגגים עם אוכל, וג'לי לא מזהיר שנדבק אליו גזר, ועוד שנה חדשה שחוגגים עם אלכוהול וסל שלם של פאדיחות

מדהימות שאספנו לעצמנו. סיבה כפולה לחגיגה והכל בשנה אחת.

אולי כבר הצלחתם להבין שאני לא הכי מבינה את ההופלה סביבה הסילבסטר... צפיפות אוכלוסין על סף המדאיגה, כמות של אנשים מבוסמים על יתר המידה, זוהמה 

שמעוררת חשש והכל כדי למצוא מישהו בחצות להחליף איתו/ה רוק. 'פסטיב' לאללה.

לכן אני מקפידה בסילבסטר להיות או בבית, או לעבוד. או להיות בבית עם חברים וסתם לשתות כי זה מה שאנחנו עושים כל פעם שנפגשים.

אבל השנה החלטתי משהו. הגעתי למסקנה שאולי כדי לנצל את הקלישאות של הניו-יירז לטובתי. שאולי באמת הגיע הזמן לחולל קצת שינויים בחיים, 

ואין כמו להתחיל חדש עם שנה חדשה (או לפחות ככה יותר קל למכור את זה לעצמנו).

אז ביום שישי ה31.12.2010 בשעה 23:45 נפרדתי לשלום מהסיגריה האחרונה שלי. דיי- אמרו לי שזה לא בריא לעשן... אז לקח לי בעצם 10 שנים להפנים

את פיסת המידע הפסימית הזאת, אבל אמרתי שאולי כדי להפסיק. אז בינתיים אני עומדת בזה יפה- לא עישנתי מאז והיום כבר ה-12 לשנה החדשה.

בנוסף עשיתי עם עצמי טקס חגיגי וקצת עלוב בו זמנית, וגזרתי את כרטיס האשראי שלי. דיי לבזבזנות !!!! או עד לפחות שיהיה לי אשכרה כסף אמיתי לבזבז איתו.

וההחלטה השלישית ואחרונה לשנה החדשה (כי לקפוץ מעל הפופיק זה כבר ממש לא באופנה) זה לנסות לאכול בריא... עכשיו למי שמכיר אותי יותר, יודע טוב מאד

שבסופו של דבר ההחלטה השלישית ואחרונה הכי קשה מבין שלושתם. הגוף שלי מאוהב במיונז, באוכל מתוגן, בכל דבר שהרופאים אומרים לא- הגוף אומר- כן! כן! כן!

אז השאלה אם אני עומדת בזה? עם הסיגריות כן, ואני משתדלת לא להתעצבן רק כי אי אפשר להתעצבן בלי להדליק אחת.

כרטיס האשראי- אי אפשר להדביק... ומזל.

אוכל... קניתי יוגורט וגרנולה- וזה כבר התחלה... לאן זה יוביל... אין לי מושג

אני לא ידועה בשל המשמעת העצמית המרשימה שלי, אז אמרתי שאולי כדי להתחיל בחצאי צעדים ולראות לאן אני מתקדמת.

ואולי בתמורה, קארמה תחליט לצ'פר אותי ותיתן לי ח"ח שיעזרו להסיח את דעתי מאיך בא לי סיגריה כרגע, או לשמוע את תנועת האשראי דרך מסילת החיוב...

מזל שיש לי עדין יין לניחומים.

שנה טובה לכל החוטאים בדבר!