"כל יום מישהו חוגג שנה למשהו...שנה על זה שחדלו את ההרגל המגונה של עישון. שנה בדירה שפעם הייתה חדשה. שנה עם מישהו. שנה בלי מישהו.
כל יום זה יום זיכרון למשהו שקרה, למשהו שנמחק, למשהו שנוסף, למשהו שכואב יותר, או משהו שכואב אולי קצת פחות.
כל יום מזכיר משהו, כל מראה הופך לגלויה של נוסטלגיה דביקה, או רגש שחזר לבקר בלי שאפילו הזמנו אותו.
מתי זה הפך להיות שאפשר למדוד הכל? אם לא במ"מ או ס"מ, ליטר או ק"ג.... אז בסקלות של מאחד עד עשר... עצבים אפשר למדוד פתאום לפי בדלי סיגריות או כוסות צ'ייסרים ריקים.
אושר אפשר פתאום למדוד לפי כמות הלייקים על איזה פוסט טיפשי בוול שלנו. עצב לפי מספר שקיות הקניות שעשינו, רק כי בא לנו לבדוק את גבולות כרטיס האשראי שלנו. פתאום אפשר למדוד הכל וכלום.
פתאום ללכת לבד ברחוב דורש את הפס קול שלו, האזניות מבודדות את הכל, ושלטים וגרפיטי על הקירות הפוכים מהר מאד לקרדיטים של סוף סרט.
כל פעם שחוגגים שנה למשהו זה בלתי נתפס איך כבר שנה עברה, כמה זה עבר מהר ובעצם מרגיש כאילו לא עבר כלום, כמה קרה ושום דבר לא השתנה.
ההצהרות האין סופיות על כמה השתנו, אבל בעצם אף אחד אף פעם לא ממש משתנה, ואולי זה יותר מכל מה שאנחנו חוגגים כל יום על שנה שעברה-
איך שעם כל הרצון שקיים בתוכנו, אנחנו אותם אנשים עם אותם הרגשות, חששות, חרדות, שמחות וחיוך טיפשי, רק שנה אחת אחרי הפעם הקודמת."
